סיפור חיי
נולדתי בניו-ג׳רזי בארצות הברית, רחוק מהמשפחה בישראל, רק אני אבא ואחי הקטן.
כשהייתי בן שבע, עליתי לארץ. בלי מילה בעברית, בלי חברים, בלי אף אחד שיסביר לי מה קורה סביבי.
לא היו לי מילים להסביר את הגעגועים, את הבלבול ששטף אותי. אז למדתי לדבר בשפה אחרת, עם העיניים.
למדתי ברחוב איך שורדים, מתי לשתוק, איך להסתיר חולשה ולתת לתנועה של הגוף לדבר במקומי.
בכל הסערה הזו, הרגשתי כמו הכבשה השחורה, הילד שכולם רואים, אבל אף אחד לא באמת מכיר.
השנים עברו ומצאתי את עצמי בפנימייה. הרבה חוקים, מעט חיבוקים. חדר קטן עם מיטה צרה ולב שחיפש חום ואהבה.
את הלילה ההוא לעולם לא אשכח. כשהתיישבתי על הסורגים והסתכלתי על הירח העגול, והבטחתי לעצמי הבטחה:
אני אצא
מכאן ואגשים את חלומי.
אהיה האדם שמרים אחרים, זה שעבר את הכל, שרד, ומסוגל לספר.
הבנתי שאם אני לא אבחר, אף אחד אחר לא יבחר בשבילי.
אבל אז, בגיל 14, קרה השבר, או אולי התיקון של חיי.
עמדתי מול החיים שלי, מול המשפחה והבנתי שאם אני לא אבחר בשבילנו, אף אחד לא יעשה את זה במקומי.
לקחתי את המושכות לידיים, בפעם הראשונה בחיי.
זו הייתה הבחירה הראשונה בה בחרתי, לא רק עבור עצמי אלא עבורנו.
זו הייתה החלטה לקחת את המושכות לידיים שלי, ומאותו הרגע הפכתי מילד למבוגר האחראי.
הילדות שלי נעלמה, ובמקומה הגיעה אחריות בלתי מתפשרת, מסלול מהיר לחיים של גדולים.
הפנימייה הבאה שלי הייתה כבר אחרת, ירוקה יותר, חיה יותר, מלאה תרבויות, אנשים וצבעים.
בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שייך. הבנתי מה זו רעות, כשאתה מוותר על עולמך למען מישהו אחר.
למדתי מה זו אחווה, איך מרגיש חיבוק בלי מילים, איך נראית אהבה אמיתית, ומה זה אומר להאמין במשהו שהוא גדול ממך.
החיים התחילו להיראות כמו חלום, עד שהחלום הזה התנפץ לי מול הפנים.
רגע לפני הגיוס, אחרי שנים של הכנות וגיבושים, נפילה אחת חזקה על הרצפה הובילה לתפנית של החיים.
אבל כמו שידעתי כבר אז, גם ברגעים הכי קשים, הבחירה נשארת בידיים שלנו.
אז בחרתי, לעשות מכינה קדם-צבאית. בחרתי להיות חלק ממשפחה, לגלות את הארץ ולהבין מי אני מבפנים.
במכינה למדתי מהי חברות אמת, מהי נתינה שאין לה גבולות, מה זו הקשבה מלאה מול אדם אחר ומול עצמך.
גיליתי את ה-״למה״ שלי וכתבתי לעצמי יעדים ומטרות לשנים הקרובות.
כשהתגייסתי, כבר לא הייתי הילד שעלה לארץ בלי שפה ובלי חברים.
הייתי אדם אחר, חזק יותר, שלם יותר, מוכן לאתגרים שעומדים בפני.
אחרי מאבק עיקש מול המערכת, הצלחתי להעלות את הפרופיל. יצאתי לקורס קצינים, והגשמתי חלום.
עמדתי שם ברחבת המסדרים, אני, שנלחמתי על כל בחירה קטנה וגדולה בדרך.
הייתה לי הזכות לפקד על חיילים ולהקים צוות, הגשמתי חלום.
לא הייתי הכי חזק או הכי חכם, אלא פשוט בחרתי לא לוותר בכל פעם מחדש.
המסע שלי לא נגמר שם, הוא רק התחיל. למדתי, צמחתי, ליוויתי וצברתי מעל 1000 שעות ניסיון בעבודה טיפולית והנחיית קבוצות. פגשתי נערים ונערות בצמתים הכי כואבים של חייהם. צמתים שאני מכיר מקרוב.
אני זוכר את הבדידות בלילות. אני זוכר את הרגעים החשוכים. אני זוכר איך זה לא להאמין בעצמך..
עד שמישהו מאמין בך לרגע אחד ומשנה את חייך לתמיד.
וכך נולד ׳הבחירה שלך׳.
לא כמיזם ולא כרעיון יפה. כמשהו שחי ובועט בי ורוצה להוביל ולשנות מתוך שליחות.
מתוך ההבנה הפשוטה הזאת:
שגם אם לא בחרת את הדרך שבה התחלת, אתה תמיד יכול לבחור איך להמשיך.
גם אם נשברת, גם אם איבדת תקווה, גם אם אין לך מושג מאיפה תביא את הכוחות.
הבחירה להמשיך עדיין קיימת, היא שם, מחכה שתושיט לה יד.
אז הנה אני, כותב לך את זה, אולי גם אתה עומד עכשיו בצומת. אולי גם את מרגישה לבד במסע.
אני כאן להזכיר לך,
תמיד אפשר לבחור אחרת.
גם אם זה קשה.
גם אם זה מפחיד.
גם לא ברור לאן כל זה מוביל.
כי מחר השמש תזרח.
ומי יודע מה תביא איתה הגאות.
