הילד שבחר להאמין

הייתי בן שמונה כששאלתי את עצמי בפעם הראשונה: "למה דווקא אני?" למה אני זה שצריך לעזוב את הבית, ללכת לפנימייה, לישון מאחורי סורגים ולחכות כל לילה לשומר שיספר לי סיפור כדי שאירדם? למה אני זה שצריך להבין לבד למה אמא צועקת ולמה אבא לא בבית? למה אני מרגיש כמו אורח בעולם של אחרים?

בשנים ההן, בין לילות בדידות למחשבות קיומיות של ילד קטן, לא הבנתי שאני שואל את השאלות הכי חשובות בחיים. לא ידעתי, אז, שהתשובות לא מגיעות מבחוץ, אלא נבנות לאט-לאט מבפנים.

בכיתה ח', כשאבא שלי נכנס לכלא, פתאום הפסקתי להיות ילד. הפכתי לאח, למבוגר אחראי, למי שצריך לדאוג לאמא, להביא כסף, ללכת לעבודה אחרי בית ספר. הפסקתי לחלום, כי לא היה לי זמן. חלומות, כך חשבתי אז, הם מותרות. רק אחר כך הבנתי, שמי שלא חולם, לא שורד.

ולמרות הכול, לא נשברתי. אולי דווקא בגלל הכול.

במקום הכי נמוך, החלטתי לבחור. לא בנתיב הקל, אלא בזה שבו אני בונה את עצמי. הקמתי את "הבחירה שלך" מתוך ההבנה הזו: שאף אחד לא נולד עם מפת דרכים, אבל כל אחד יכול לבחור ללכת, אפילו כשהכול מסביב חשוך.

הסיפור שלי הוא לא סיפור של רחמים. הוא סיפור של בחירה. לבחור לקום. לבחור להאמין. לבחור לשבור את השקט ולהפוך את הכאב לאור.

וזה המסר שאני מביא לכל הרצאה, סדנה או שיחה עם נער או נערה: אתה לא לבד. את לא מקרה. אתם לא תקועים. אתם יכולים.

כל עוד אתם מחזיקים בסיפור שלכם, אתם מחזיקים במפתח לחיים שלכם.